החלטה בתיק ת"א 24257-05-12

בפני בקשת הנתבע 2 להעברת הדיון לבית משפט השלום בירושלים, שהוא בית המשפט בעל הסמכות המקומית לדון בתיק זה.

לטענת הנתבע 2 על-פי הוראות תקנה 3(א) ותקנה 3(א1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הסמכות המקומית לדון בתיק זה קנויה לבית משפט השלום בירושלים, שכן מקום מושבם של הנתבעים הוא בירושלים וכן לתובעת קיים סניף/מרכז שירות בירושלים.

עוד טוען הנתבע 2 כי תניית סמכות השיפוט הקיימת בחוזה שבין התובעת לבין הנתבעת 1 והמקנה סמכות שיפוט לבית משפט זה (סעיף 19 לתנאים הכלליים המצורפים בגב הסכמי ההתקשרות), אינה חלה עליו שכן אין בינו לבין התובעת כל הסכם.

כמו כן, טוען הנתבע 2, כי חוזה ההתקשרות בין התובעת לבין הנתבעת 1 הנו חוזה אחיד וכי לפי סעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים חזקה כי תניית סמכות שיפוט בחוזה אחיד הנה תניה מקפחת. לטענת הנתבע 2, כפי שנקבע בשורה של פסקי דין, כגון רע"א 1108/10, הנטל לסתור חזקה זו מוטל על המבקש להסתמך על תניית השיפוט, ובמקרה דנן התובעת לא סתרה חזקה זו ועל כן דין התניה להתבטל ומכאן שהסמכות המקומית הנה של בית משפט השלום בירושלים.

עוד מוסיף הנתבע 2 וטוען כי בכוונתו להעיד 3-4 עדים לפחות, שכולם מאזור ירושלים, כך שהנטל, הטרחה והעלויות הנובעים מקיום הדיון בבית משפט זה הנם גדולים עבורו.

התובעת טוענת כי סמכות השיפוט המקומית קנויה לבית משפט זה לאור תניית הסמכות המקומית הקיימת בהסכם בין התובעת לבין הנתבעים - סעיף 19 לתנאים הכלליים המצורפים בגב הסכמי ההתקשרות - וזאת בהתאם להוראת תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

לטענת התובעת, גם אם ההסכם הנו רק בין התובעת לבין הנתבעת 1, הרי שבהתאם לתקנה 3(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת כי אם נקנתה סמכות מקומית ביחס לאחד הנתבעים יתר הנתבעים באים אחריו, קיימת לבית משפט זה סמכות מקומית לדון גם בעניינו של הנתבע 2, ההולך אחרי הנתבעת 1.

עוד טוענת התובעת כי בכתב ההגנה לא הועלתה טענה כי תניית השיפוט הנה תנייה מקפחת בחוזה אחיד, וכי על פי הפסיקה, כגון בר"ע 2496/07 (מחוזי ת"א), אין המדובר בתנייה מקפחת.

דיון והכרעה

אין חולק, כי בהסכם שנחתם בין התובעת לבין הנתבעת 1 קיימת תניית סמכות שיפוט מקומית - סעיף 19 לתנאים הכלליים המצורפים בגב הסכמי ההתקשרות.

עוד אין חולק כי החוזה בין התובעת לבין הנתבעים  הנו חוזה אחיד, כמשמעו בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 (להלן: "חוק החוזים האחידים").

כמו כן, אין חולק כי בהתאם לכללים הרגילים - תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א") - ללא תניית סמכות השיפוט, הסמכות המקומית ביחס לנתבעים הנה לבית משפט השלום בירושלים.

את טענת הנתבע 2, לפיה תניית סמכות השיפוט אינה חלה עליו שכן אין בינו לבין התובעת כל הסכם, יש לדחות, הן מכיוון שהסכמי ההתקשרות והערבויות האישיות עליהם חתם הנתבע 2 בעצמו מפנות לתנאים הכלליים שמאחור, לרבות סעיף 19, והן מכיוון שבהתאם לתקנה 3(ב) לתקסד"א באם נקנתה סמכות מקומית ביחס לנתבעת 1 הנתבע 2 הולך אחריה.

אשר על כן, נותר לבחון האם אכן קיימת חזקה שתניית סמכות השיפוט המקומית האמורה הנה תנייה מקפחת בחוזה אחיד, ואם כך הוא - האם התובעת הרימה הנטל לסתור חזקה זו.

טרם אתחיל בבחינה אציין, כי אכן יש טעם לפגם בכך שבכתב ההגנה לא הועלתה טענה כי תניית השיפוט הנה תנייה מקפחת בחוזה אחיד, ואולם מכיוון שבכתב ההגנה כן הועלתה טענת חוסר סמכות מקומית, מכיוון שהתובעת עצמה התייחסה במשתמע לטענת הקיפוח בכתב התשובה ומכיוון שניתנה לתובעת הזדמנות הוגנת להתייחס לטענה זו במלואה בדיון - יש מקום לדון בטענה. על כן, אמשיך בבחינת האמור.  

סעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים בנוסחו הקודם קבע:

"חזקה על התנאים הבאים שהם מקפחים:

:

(9)        תנאי הקובע מקום שיפוט בלתי סביר, או המעניק לספק זכות לבחור על דעתו בלבד את מקום השיפוט או הבוררות שבהם יתברר סכסוך. (הדגשה הוספה).